(היעדר) חסיון על שיחות עם תשתיות (פלטפורמות) בינה מלאכותית – 18.02.2026
US v. Heppner, SDNY (17.02.2026)
פסיקה תקדימית מבית המשפט הפדראלי המחוזי בניו יורק (המחוז הדרומי) קובעת: אין חסיון לשיחות של בעל דיןשלא בהנחיית עורך דינו עם יישומי בינה מלאכותית, לא כחסיון עו"ד-לקוח ולא כחסיון על מסמכים שהוכנו לצורך המשפט.
סיפור המעשה והטענות שעמדו לדיון
הפנר זומן לשימוע בפני חבר מושבעים גדול בשאלה אם להעמידו לדין בעבירות על דיני ניירות ערך. מיד לאחר ששמע על כך, אך לפני שהתקיים הדיון והוגש כתב האישום, פנה הפנר לייעוץ של תשתית הבינה המלאכותית "קלוד" (Claude) כדי להיוועץ איתו בדבר "אטסרטגיות הגנה, שפירטו את טיעוניו האפשריים ביחס לעובדות ולחוק, שעורכי דינו ציפו שהממשלה תאשים אותו בהם". התכתבויות אלה נתפסו בביתו (יחד עם מסמכים אחרים) במסגרת צו חיפוש. ההיוועצות ב"קלוד" לא נעשתה בהוראת עורכי דינו של הפנר.
הפנר טען לחסיון עו"ד-לקוח על מסמכים אלה, משום שהוא (1) הכניס לתוכם מידע שקיבל מעורכי דין; (2) יצר את המסמכים לשם שיחה עם עורכי דינו על מנת לקבל ייעוץ משפטי; ו-(3) חלק לאחר מכן את המידע עם עורכי דינו. בנוסף טען, שהמסמכים הם תוצרי עבודה לקראת משפט, ולכן חוסים גם תחת חסיון של חומרים שהוכנו לצורך המשפט או כהכנה אליו.
חסיון עו"ד לקוח
על פי הפסיקה ב-2nd Circuit את חסיון עוה"ד-לקוח יש לפרש באופן דווקני כחריג לכלל המורה על משחק בקלפים פתוחים.
ביהמ"ש פסק, שלמסמכים שנוצרו על ידי "קלוד" חסרים תנאים יסודיים על מנת ליהנות מחסיון עו"ד-לקוח.
הם לא תקשורת שבין בעל הדין לעורך דינו. "קלוד" אינו עורך דין. דיון בין שני אנשים, ששניהם אינם עורכי דין, אינו מקים יחסי עו"ד-לקוח, גם אם היתה בהם היוועצות; ובהיעדר יחסי עו"ד-לקוח, אין, כמובן, חסיון עו"ד-לקוח.
כל החסיונות המוכרים דורשים מערכת יחסי אנוש של אמון, ובמקרה הזה עם איש מקצוע מורשה, שיש לו חובות אמון וכפוף למערכת משמעתית. אין ולא תיתכן מערכת כזו בין משתמש בבינה מלאכותית לתשתית בינה מלאכותית, כגון "קלוד".
מדיניות הפרטיות הרשמית של "קלוד" מציינת במפורש, ש-Anthropic (החברה המפעילה את "קלוד") אוספת מידע על הקלט מהמשתמש והפלט מ"קלוד" גם יחד, משתמשת במידע על מנת "לאמן" את "קלוד" ושומרת על הזכות לחשוף מידע לצדדים שלישיים, ובכלל זה רשויות אסדרה ממשלתיות באופן ספציפי.
כלומר, לפחות במקרה הספציפי של "קלוד", המשתמשים מודעים לכך, שגם בלי צו זימון משפטי, רשאית החברה המפעילה להעביר חומרים משיחות משתמשים לצדדים שלישיים, כולל מידע פרטי, בקשר לתובענות, סכסוכים או התדיינויות משפטיות.
חשוב מכך (וזאת בעקבות פסיקה קודמת בנושא), אין למשתמשים כלל זכות לפרטיות מהותית בשיחותיהם עם תשתיות בינה מלאכותית, שבפניהן הם חושפים מידע מרצון, ושהתשתיות האלה שומרות את המידע במהלך עסקיהן הרגילים. משום כך להפנר לא יכולה היתה להיות שום צפיה סבירה לסודיות בתוכן התשדורות שלו. ציפיה כזו היא תנאי יסודי להגנת פרטיות על פי הדין בארה"ב (בכל תחום שיפוט בשינויים כאלה ואחרים).
אין להשוות שיחות אלה להערות, שאדם רושם לעצמו על מנת לשתף בהן את עורך דינו מאוחר יותר. כאן מדובר במידע שנחשף קודם כל לצד שלישי.
הפנר לא תקשר עם "קלוד" לשם קבלת ייעוץ משפטי. בענין זה היתה חשיבות גדולה לעבודה, שעורכי דינו לא ייעצו לו או הורו לו לקיים שיחות אלה עם "קלוד", גם אם לאחר מכן תוכן השיחות הועבר לעורכי דינו.
בענין זה העיר ביהמ"ש הערת אוביטר חשובה מאין כמותה: אילו היו עורכי דינו מורים להפנר להשתמש ב"קלוד", ניתן היה לטעון, ש"קלוד" תפקד בצורה הדומה ל"איש מקצוע בעל הכשרה גבוהה" (highly trained professional) העשוי לשמש כשלוחו של עורך הדין במסגרת חסיון עו"ד-לקוח.
כיון שהפנר תקשר עם "קלוד" מרצונו שלו, השאלה הנשאלת היא אם התכוון לקבל ייעוץ משפטי מ"קלוד", לא אם שיתף לאחר יותר את הפלט עם עורכי דינו.
"קלוד" עצמו מעיד שאינו מעניק ייעוץ משפטי. לשאלת הממשלה אם יוכל לספק ייעוץ משפטי, השיב "קלוד": "איני עורך דין ואיני יכול לספק ייעוץ משפטי רשמי או המלצות…על המשתמש להיוועץ בעורך דין מוסמך, שיכול להעריך כיאות את הנסיבות הספציפיות שלו" (נחמה לעורכי הדין שבינינו באשר למידת הרלוונטיות שלנו בעידן של בינה מלאכותית).
ביהמ"ש הטעים, שתקשורת לא חסויה אינה הופכת לחסויה רק מפני שהיא נמסרת לעוה"ד. המבחן שהעמיד ביהמ"ש הוא זה: אם מסמכי הבינה המלאכותית לא היו נחשבים חסויים אילו נשארו בידיו של הפנר, הם אינם הופכים לחסויים, רק מפני שהועברו לעורכי דינו.
חסיון על חומרים, שהוכנו לקראת משפט או בציפיה למשפט (ובאנגלית דוקטרינת תוצר העבודה – Work Product Doctrine)
חסיון זה מגן על הליך החשיבה של עוה"ד, כדי שיוכל לנתח ולהכין את עניינו של הלקוח. גם חסיון זה מפורש בדווקנות, ואינו מגן מגילוי חומרים המצויים בחזקתו של עורך הדין שלא הוכנו על ידי עוה"ד או שלוחיו.
כאשר החומר מצוי בידי הלקוח, התנאי להחלת החסיון בכל זאת הוא, שהחומרים משקפים את הליך החשיבה של עוה"ד של הלקוח בקשר לתיק. במקרה של הפנר אפילו היו המסמכים מוכנים בציפייה להתדיינות משפטית, הם לא הוכנו לבקשת עוה"ד ולא שיקפו את האסטרטגיה של עוה"ד.
בענין זה אתגר ביהמ"ש את עצמו ונכנס לדקויות. עוה"ד של הפנר הודה, שמסמכי "קלוד" השפיע על האסטרטגיה של עוה"ד משעה שנחשף אליהם, אך לא שיקפו את האסטרטגיה שלו במועד בו הפנר ייצר אותם.
פתח הצלה(?)
בית המשפט הזכיר בהקשר של מסמכים שהוכנו לקראת משפט החלטה אחרת, Shin v. Petal Card Inc., של אותו בית משפט ממש משנת 2021, שם הוחל חסיון על תקשורת בין התובעת לבין מי שהיה אז עורך דינה, אך צוין שם, שהיתה מוחלת גם אם לא שימש אותה שעה כעורך דינה, וגם אם העבודה לא נעשתה בהוראת עורך דין.
ביהמ"ש בענין הפנר החליט שלא לאמץ את החלטה Shin, מפני שלדעתו הרציונל היחיד הוא הגנה על עבודת עוה"ד דווקא; לא על כל מסמך, שהוכן לקראת משפט. זאת למרות הכרתו של ביהמ"ש, כי דוקטרינת החסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט עשויה לחול גם על חומרים שהוכנו על ידי מי שאינו עו"ד. ייאמר לזכות ביהמ"ש בענין הפנר, שהביא לא מעט אסמכתאות לגישתו.
